גמרא
פירוש
שָׁלֹשׁ טוּמְאוֹת פּוֹרְשׁוֹת מִן הַמֵּת שְׁתַּיִם בְּכׇל אַחַת וּשְׁלִישִׁית אֵין בָּהֶן וְאֵלּוּ הֵן מְלֹא תַרְוָוד רָקָב וְעֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה וְגוֹלֵל וְדוֹפֵק.
מְלֹא תַרְוָוד רָקָב מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא וּבְאֹהֶל וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַגָּע וְהֵיכָן מַגָּעוֹ עִם אַחַת מֵהֶן.
עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא וּבְמַגָּע וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּאֹהֶל וְהֵיכָן אׇהֳלוֹ עִם אַחַת מֵהֶן.
גּוֹלֵל וְדוֹפֵק מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְאֹהֶל וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא וְהֵיכָן מַשָּׂאוֹ עִם אֶחָד מֵהֶן.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
המת שאמרו שמטמא הריהו בבשרו (ובלבד שיש בו שיעור כזית) ובאבר (שלם), ובעצמותיו (בשיעור כרובע) וברוב מנין ובנין שלו. וכל אלה מטמאים באחת משלושת אופנים: במגע, במשא, ובאוהל. ואולם יש שלש טומאות הפורשות מן המת, שרק שתים מדרכי ההיטמאות נוהגות בכל אחת מהן, ואולם דרך ההיטמאות השלישית אין בהן. ומפרטים: ואלו הן: מלא תרווד (כף גדולה שיש בה שיעור מלוא חפניים) רקב מבשר המת, ועצם מן המת ששיעורה הוא כשעורה, ואבני הגולל והדופק המשמשות לקבורת המת. מלא תרווד רקב — אמנם מטמא במשא ובאהל, ואינו מטמא במגע, שהרי מאחר שהרקב הוא אוסף פירורים, אין אפשרות לגעת בכולו כאחת. והיכן נוהגת טומאת מגעו של המת בשלוש הטומאות הללו? עם אחת מהן מהשתים האחרות (עצם כשעורה, וגולל ודופק). עצם כשעורה — אמנם מטמא במשא ובמגע, ואולם הוא אינו מטמא באהל, הלכה למשה מסיני. והיכן נוהגת טומאת אהלו של המת בשלוש הטומאות הללו? עם אחת מהן, מהשתים האחרות (מלא תרוד רקב וגולל ודופק). הגולל והדופק — אמנם מטמא במגע ובאהל, ואולם אינו מטמא במשא, הלכה למשה מסיני. והיכן נוהגת טומאת משאו של המת בשלוש הטומאות הללו? עם אחד מהן מהשתים האחרות (מלוא תרווד רקב ועצם כשעורה). הרי נמצאנו למדים כי לדעת ר׳ שמעון מלוא תרווד רקב מטמא באוהל אך לא במגע, ומכאן שלדעתו אין המאהיל נקרא נוגע, ושלא כר׳ יוסי. א שנינו במשנתנו כי הנוגע בקולית נבלה וקולית השרץ כשהן סתומות (ואי אפשר לגעת במוח שבתוכן) — הריהו טהור. שכן אין עצמותיהן כשלעצמן מטמאות. ובענין זה עוד תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא על הכתוב בטומאת נבילה ״הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב״ (ויקרא יא, לט). ובאה המלה ״בנבלתה״ להדגיש: דווקא זה הנוגע בנבלתה, ולא זה הנוגע בקולית סתומה. מעתה יש לשאול: יכול יהא כן הדין אפילו הנוגע בקולית שניקבה? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) ״הנוגע בנבלתה יטמא״, ללמדנו: דווקא את זה הנוגע במה שאפשר ליגע בו — הרי הוא טמא, ואולם את הנוגע בדבר שאי אפשר ליגע בו, וכגון בקולית שאי אפשר לגעת במוח שבתוכה — הריהו טהור. שאף הנוגע ב״שומר״ (כקולית זו השומרת על המוח שבתוכה) בדבר שאי אפשר לגעת בו, אין הוא נטמא בכך. אמר ליה [לו] ר׳ זירא לאביי בשאלה: אלא מעתה, שאין מטמאת הנגיעה ב״שומר״ של דבר שאי אפשר לגעת בו, גם בהמה נבילה, כשהיא עדיין נתונה בעורה (בטרם הופשטה ממנו), לא תטמא שהרי בשלב זה אי אפשר לגעת בבשר, ואילו הנגיעה היא רק ב״שומר״, הוא העור! השיב לו אביי: פוק חזי [צא וראה] כמה נקבים יש בה בבהמה (פה, אף ועיניים) שדרכם אפשר לגעת בבשר. וכיוצא בזה אמר ליה [לו] רב פפא לרבא: אלא מעתה שאין מטמאת הנגיעה ב״שומר״ דבר שאי אפשר לגעת בו, נגיעה בכוליא [כליה] המכוסה כולה בחלבה לא תטמא! השיב לו רבא: אין זה נחשב כדבר שאי אפשר לגעת בו, שהרי תא חזי [בוא וראה] כמה חוטין נמשכין הימנה מהכליה אל מחוצה לה, וניתן לגעת בהם. ב שנינו במשנתנו שישנה הבחנה בדין טומאה בין קולית הנבילה והשרץ הסתומות לבין הנקובות, ובענין זה בעי [שאל] רב אושעיא: אם הבעלים חישב עליה לנוקבה, ועדיין לא ניקבה, מהו דינה של קולית זו לענין טומאה. האם נחשבת היא כסתומה או כנקובה. וצדדי השאלה: האם דבר המחוסר נקיבה כמחוסר מעשה דמי [נחשב], והרי קולית זו דינה כסתומה, או לא? הדר [חזר] רב אושעיא ופשטה [פתרה] לשאלתו: מחוסר נקיבה לאו [לא] כמחוסר מעשה דמי [נחשב], ולכן גם אם רק חשב עליה לנוקבה, הרי היא כנקובה. ג משנה ביצת השרץ המרוקמת שהתחיל להתרקם בה עובר — אף שהשרץ שבתוכה הינו טמא, מכל מקום הנגיעה בביצה הרי היא טהורה, שכן בשלב הזה אי אפשר לגעת בשרץ עצמו. ואולם אם ניקבה הביצה, ואפילו בנקב כל שהוא — הנוגע בביצה הריהו טמא. מין העכבר הגדל מהקרקע, הנמצא בשלב שבו חציו האחד הוא בשר, ואילו חציו האחר הוא אדמה, הנוגע בחלק הבשר — הריהו טמא, ואילו הנוגע בחלק האדמה — הריהו טהור. ר׳ יהודה אומר: אף הנוגע בחלק האדמה שכנגד הבשר — הריהו טמא. ד גמרא שנינו במשנתנו כי ביצת השרץ המרוקמת שניקבה מטמאת את הנוגע בה. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא נאמר ״אלה הטמאים לכם בכל השרץ כל הנוגע בהם במותם יטמא עד הערב״ (ויקרא יא, לא), ובאה המלה ״הטמאים״ — לרבות בכלל טומאה זו אף את ביצת השרץ וקולית השרץ. יכול יהא כך הדין אפילו לא ריקמה הביצה? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) ״השרץ״ — מה שרץ הריהו דבר שכבר רקם, אף ביצת השרץ המטמאת אינה אלא זו שכבר רקמה. יכול יהא הדין שביצת השרץ שרוקמה שהיא מטמאת אפילו אם לא ניקבו? לכך תלמוד לומר ״הנוגע בהם במותם יטמא״, להורות: נגיעה את זה שאפשר ליגע בו — הריהו טמא, ואת זה שאי אפשר ליגע בו — הריהו טהור. וכמה הוא נקיבתה, שעל ידה הנוגע בביצת ובקולית השרץ הריהו נטמא? כחוט השערה, שכן אפשר ליגע בדבר שבתוך הביצה ובתוך הקולית כאדם שחוט השערה נכנס מבעד לנקב כזה. ה שנינו במשנתנו כי העכבר שחציו בשר וחציו אדמה, הנוגע בחלק הבשר שבו נטמא בכך. ובענין זה אמר ר׳ יהושע בן לוי: והוא (ובלבד) שהשריץ (שנוצר חציו הבשרי של העכבר) על פני כולו (לכל אורכו, מראשו ועד רגליו). שכל הנוגע בצד זה של השרץ נטמא, שכל שבצד זה נחשב כשרץ. איכא דמתני לה אסיפא [יש ששונים אותה על סוף משנתנו], שר׳ יהודה אומר: אף הנוגע באדמה שכנגד בשר — טמא, ועל כך אמר ר׳ יהושע בן לוי: והוא שהשריץ על פני כולו. ומעירים: מאן דמתני לה ארישא [מי ששונה את דברי ר׳ יהושע בן לוי על ראש המשנה], שסבור הוא כי הנוגע בחלק הבשר של העכבר נטמא רק אם היה חלק הבשר לכל אורכו של העכבר — כל שכן שכך הוא הדין אסיפא [על סוף המשנה, על דברי ר׳ יהודה], שבוודאי שהנוגע בחלק האדמה שכנגד הבשר נטמא רק אם החלק הבשר של העכבר היה על כל אורכו. ואולם מאן דמתני לה אסיפא [מי ששונה אותם על סוף המשנה] — דווקא הנוגע בחלק האדמה שכנגד הבשר נטמא רק כאשר השריץ העכבר על פני כולו, אבל בדין הנזכר ברישא [ראש המשנה] — הנוגע בחלק הבשר הריהו נטמא, אף על גב [אף על פי] שלא השריץ על פני כולו. ו ועוד בדין טומאת העכבר. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מתוך שנאמר בתורה בכלל שמונת השרצים ״עכבר״ (״וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החולד והעכבר והצב למינהו״. ויקרא יא, כט), שומע אני שמטמא אפילו עכבר שבים, שגם שמו הוא ״עכבר״. ולכאורה דבר הנלמד מן הדין (היקש) הוא: טימא בחולדה וטימא בעכבר, מה חולדה המטמאת היא דווקא מין הגדל על הארץ, אף עכבר המטמא הוא דווקא מין הגדל על הארץ, ואין עכבר של ים מטמא. או כלך (הלך) לדרך זו: טימא בחולדה וטימא בעכבר, מה חולדה המטמאת הריהי כל ששמה הוא ״חולדה״. אף עכבר המטמא הוא כל ששמו ״עכבר״, ובכלל זה אפילו עכבר שבים הריהו מטמא, שכן שמו ״עכבר״. לכך תלמוד לומר ״על הארץ״ — זה שעל הארץ, של יבשה, ואין עכבר של ים מטמא. ועדיין יש לשאול: אי [אם] למדים אנו מן הכתוב ״על הארץ״, יכול שכך בא הכתוב ללמדנו: שאם היה העכבר על הארץ, בין עכבר של יבשה ובין עכבר של ים — יטמא, ואולם אם ירד לים, בין עכבר של יבשה ובין עכבר של ים — לא יטמא,מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush